תנן (כז.) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד. ובגמ' (כז:) אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים. ובמג"א (סי' תקמז סק"ח) כתב וז"ל, כשא"א צדוק הדין, א"א שבחו של מת, דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו. וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו, וכ"ש ביו"ט דאסור, ונ"ל דאין בזמננו דין ת"ח שיודע הלכה בכ"מ, עכ"ל.

תנן (כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, בר"ח חנוכה ופורים מענותו ומטפחות, בזה ובזה לא מקוננות. ובערוה"ש (סי' תא ס"ד) כתב וז"ל דעכשיו אין אצלנו כל הדברים הללו. מיהו למדנו מזה, דבחוה"מ ור"ח חנוכה ופורים טוב למעט בבכיות והספדים לבד על ת"ח בפניו, עכ"ל. המבואר מדבריו, דמותר להספיד לכל אדם אף בחוה"מ, וכמענות דמשנתנו, ורק צריך למעט. ואף דהשוה חוה"מ ר"ח חנוכה ופורים נראה דצריך למעט יותר בחוה"מ. ולפ"ז הנחת המטה ברחוב גרמה לרבוי דברי הספד וז"ש במשנה שלא להרגיל. וכ"נ בגמ' (ר"ה כה.) דבכדי להראות שאין היום ר"ח הספידו הספד גדול, דקטן מותר בר"ח.

אמנם המג"א, שאוסר אף הזכרת שבח כנראה אוסר אף הספד קטן, וקשה ממענות. ובערוה"ש חולק גם על חומרת המג"א דאין ת"ח בזמננו, וצ"ע לדינא.

הרא"ש (סי' פז) כתב מחלוקת אם אומרים צידוק הדין במועד, דאינו הספד אלא קבלת דין שמים, או דהוי כהספד ולכן אומרים צ"ה רק על חכם בפניו. והרמ"א (ס"ו) כתב שיטה שלישית דכל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים צ"ה. ובברה"ל (ס"ה) כתב דהמג"א ע"כ קאי לשיטה השני', דצ"ה כהספד, ולכן אסר שבחו של מת כשא"א צ"ה. ודלא כי"א דס"ל דכל שא"א תחנון א"א שבחו של מת.

והנה ברא"ש נראה, דר"ח וחנוכה ופורים כחוה"מ לענין צ"ה, ואסור כהנחת מטה דרחוב שמרגיל את ההספד. ולכאורה איסור הנחת המטה נאמר רק במועד, ויש להשוותו למטפחות, דמותר בר"ח חנוכה ואסור במועד, וצ"ע. וברא"ש כתב די"א צ"ה דרך הלוך, ובב"י (ס"ו) פי' דזהו כמענות. ולפ"ז נראה דאף לשיטה דא"א צ"ה כלל, דלא גרע ממטפחות, וצ"ע כנ"ל.

ובהג"א (שם) כתב דכל חדש ניסן מצדיקים דרך הליכה. וקשה דאם דומה לתחנון, ולכן א"א צ"ה בניסן, נימא דאסור אף דרך הילוך וכמש"כ הדרישה (ס"ק ב') להאוסרים בניסן. ואולי ס"ל כי"א (הנ"ל בברה"ל) דיש איסור הספד כל חדש ניסן, ודו"ק.